עינת עופרי לנדא

קצת עלי:

נולדתי בראשל"צ בשנות ה 60 . בית ילדותי זכור לי כדירה קטנה, בבית דירות, בה חלקתי חדר עם שני אחי הצעירים. באותה תקופה, אבא עוד הצליח לטפס במדרגות, בהמשך, מחלת הפרקים הניוונית הכניעה אותו, והוא נזקק לכיסא גלגלים ולהליכון.

גדלתי כילדה הורית. בת מסורה וקשורה לאביה. אב צולע, כמו אחד מגיבורי המיתולוגיה והספרות הצולעים: אדיפוס, אכילס, חירון והפייסטוס.

מגיל צעיר פעלו בי שתי מגמות התפתחותיות:

האחת- אמנותית, חווייתית, הבעתית ואקדמית- הייתי פסנתרנית מחוננת, זכיתי במלגות ובתחרויות, הופעתי בשני סרטים והייתי תלמידה מצטיינת. מגמה זו הייתה גלויה ומחייבת וקיבלה גיבוי מלא מהמשפחה.

השנייה- מגמה טיפולית, שהייתה סמויה וצילית: הייתי ילדה הורית, טיפלתי בבני משפחתי, טיפול הקשור לתפקודים יום- יומיים (קניות, ניקיון, עזרה בהתארגנות והתנהלות יומית) וגם טיפול הקשור ל- WELL BEING הנפשי שלהם. ראיתי כמשימה להיענות לציפיות של הורי, הגלויות והסמויות, לייצג אותם באופן מרשים מול העולם.

במקביל, עם ההתבגרות, טיפלתי גם בחברותי ובחברי. מצאתי את עצמי תומכת, מייעצת ומתגייסת. הכיוון הזה הוליך אותי לשאלות רבות על נפש האדם, על משמעות החיים, על התפתחות, על האהבה וזה הכיוון שהוליך אותי ללמוד פילוסופיה (B.A.) במקביל ללימודי המוסיקה.

תוך כדי הלימודים האקדמיים (בשנות ה- 20 המוקדמות לחיי) ותוך כדי כך שנחשפתי להוראת המוסיקה התבהר לי, שיותר מאשר אני רוצה ללמד את הסטודנט לנגן "באך" (י.ס. באך) אני רוצה להיעזר ב"באך" על מנת ללמוד את הסטודנט. או במילים אחרות עבורי, הביטוי הנפשי העצמי מחייב יותר מהביצוע המוסיקלי האמנותי.

הרגשתי, יותר מאי פעם, מחויבת לציר הטיפולי הפנימי שבתוכי והבנתי, שעלי לשנות את התכנית המקצועית שלי (פסנתרנות) ולפנות באופן גלוי ומחייב לכיוון הטיפולי. בעקבות זאת, התחלתי את לימודי באוניברסיטת לסלי במגמה לתראפיה במוסיקה ובפסיכודרמה.

מי שתמכה מאוד  בתהליך זה הייתה הגב' נעה בלאס (ז"ל), אליה התוודעתי באותן השנים. נעה הרחיבה את מושג התראפיה המוסיקלית. בשיטתה, היא שילבה יצירות מוסיקליות עם פרשנות יונגיאנית (ארכיטיפים) כבר אז, הרגשתי זיקה חזקה מאוד לשפה היונגיאנית אם כי, בשלב זה, נחשפתי אליה רק באופן הקשור למוסיקה.

הקשר המקצועי עם הגב' בלאס, עודד אותי להפנות יותר משאבים לכיוון הטיפולי עם ילדים: באותן השנים עבדתי בגנים הטיפוליים ברמת- חן עם ילדי PDD ובגני ילדים מחוננים. העבודה עם האוטיסטים הייתה בדגש תחזוקתי- תמיכתי, היא הזכירה לי את התחזוקה עם אבי הנכה: לא משנה עד כמה הפגישה הטיפולית תיגע בגרעינים הבריאים בנפשם, עדיין המוגבלות הייתה עצומה וההתקדמות כמעט ובלתי- נראית לעין. העבודה עם המחוננים הייתה אחרת, דרכה טיפלתי גם בילדה המחוננת שבתוכי, מה שהיווה מקור להרבה עניין והתפתחות.

שנות העשרים של חיי הוקדשו ללימודים אינטנסיביים ולהתנסות מעשית כמטפלת במוסיקה. בסוף שנות העשרים, כשזהותי המקצועית הייתה מגובשת יותר, הרגשתי מחויבת לצורך חדש, משפחה משלי. בתחילת שנות השלושים לחיי, נישאתי ואחר כך נולדו שני בניי.

התמסרתי לגידול בניי ודרך האימהות נפגשתי עם חלקים בנפשי שלא הכרתי. התחושה הגורפת הייתה שאני לא צריכה להמשיך ולגדל ילדים אחרים. הילדה המחוננת הפנימית שבתוכי גדלה, יש לי את בניי שלי, ואני עצמי חיפשתי "לגעת" בנפשם של אחרים, ולגלות חלקי נפש נוספים שיש בהם סימבוליזציה, תקשורת מילולית ופחות ACTING ותנועה חיצונית, שאפיינו את עבודתי עם ילדים.

בשלב זה, נרשמתי ללימוד פסיכותראפיה יונגיאנית, שם הרגשתי שאוכל להביא את נטיותיי האמנותיות ולעשות אינטגרציה בין החלקים האמנותיים אקדמיים שלי ובין החלקים הטיפוליים. משהשלמתי את לימודיי המשכתי ללמוד במסלול ההכשרה היונגיאנית וסיימתי אותם כאנליטיקאית יונגיאנית. במסלול הלימודים היונגיאני למדתי להיות קשובה ללא מודע הקולקטיבי, ולשלב בעבודתי ניתוח חלומות, עבודה עם מיתוסים, ארכיטיפים ויצירות תרבות.

כיום אני עובדת בפרקטיקה פרטית עם נוער ומבוגרים. ובמקביל אני מעבירה מגוון קורסים וסדנאות הן במסגרות מקצועיות והן במסגרות לקהל הרחב.

הקורסים והסדנאות, אותם אני מעבירה, משלבים את שתי אהבותיי ואת שני תחומי הידע העיקריים בחיי: מוסיקה וטיפול. לשני תחומים אלה אין הגדרה רציונאלית ומדעית חותכת ועם זאת, הם בעלי ערך גדול והשפעה לא מבוטלת על חיינו. במוסיקה ובטיפול, הנפש מדברת בשפות דומות.

מאז ומעולם מצאתי כי ערכו של מפגש אנושי ומשמעותי לא יסולא מפז, וכי יש בכוחו לרפא גם את הפצעים הכואבים והעמוקים. כעת משארגז הכלים שלי התעשר והתרחב אשמח להפגש ולהמשיך לעשות את העבודה שלשמה אני כאן.