בכל קשר, ובמיוחד בקשר הראשוני והבסיסי אם-ילד, שהוא ארכיטיפ ראשוני של כל הקשרים כולם, קיימים אתגרים ומכשולים, כמו גם רגעי חיבור נדירים וקסומים באיכותם, המיוחדים לעצם קיומו של הקשר ולאיכותו. האופרה 'הילד והקסמים', פנטזיה לירית במערכה אחת מאת מוריס רוול 1, עוסקת ביחסים אלו.
האופרה 'הילד והקסמים' מספרת על 'ילד רע' המכעיס את אמו בכך שאינו מציית לבקשותיה. ביצירה מתוארים טנטרומים (התקפי זעם) ואף גילויים של אכזריות ורוע של הילד כתגובה על כעסה של האם עליו ועל התרחקותה ממנו. תוקפנותו של הילד גוררת סדרה של תגובות מצד קורבנותיו – ואלו הופכים לסיוטים של הילד. בעקבות תגובותיהם מבצע הילד מעשה של כפרה המאפשר לו לגלות חרטה, לקחת אחריות על תוקפנותו ואף להכיר בפצעיו שלו.
במאמר זה ברצוני לבחון את התהליך המתרחש כאשר קולו של הילד אינו מובן כהלכה והופך ל'קול אבוד' ובלתי נשמע. אתחקה אחר מקורותיה וביטוייה של התוקפנות העזה המתעוררת בילד עקב אובדן קולו לפי שלושת צירי ההתפתחות המקבילים אותם הזכיר אריך נוימן ולנוכח ארכיטיפים שונים המופיעים ביצירה. לסיכום אבחן את קורותיו של הילד במהלך החיפוש אחר קולו האבוד, ואת תוצאות החיפוש.